הפגישה

"יש לי רק עוד שנה אחת לחיות" חשבתי לעצמי כל הדרך חזרה למקום, שממנו ברחתי רק לפני חודשיים. דמיינתי איך תראה הפגישה בינינו. דמיינתי שהוא יכעס או יזרוק אותי מכל המדרגות וחשבתי גם כמה משוגע זה בכלל לקפוץ ראש לחזרה לתוך כל הביצה הזו, אחרי כל מה שעשיתי כדי לצאת ממנה. כמעט הצלחתי לרוקן לעצמי את כל האוויר מהריאות מרב דאגות על מה יהיה ומה יקרה לי כשזה יהיה. עד שהזכרתי לעצמי שבעוד שנה מהיום אני בכל מקרה אמות והסדרתי מחדש את הנשימה.

באחת בצהריים נחתתי בשדה התעופה במלגה. היתה לי קצת פחות משעה לפגוש את בעלת הדירה ששכרתי דרך AIRBNB, לשטוף מעצמי את הלילה והבוקר שעברתי ולהגיע לבית הספר לסטיילינג, שבו הוא לומד ועובד, שניה לפני שהוא יוצא להפסקה בשתיים.

הבחור שלי יודע להיבהל מדברים שהוא לא רואה בעיניים ולכן היה עדיף שיראה אותי מלשלוח התראה שאני מגיע. לשמחתי המזוודה, הרכבת לעיר ובעלת הדירה שתפו פעולה ובזבזו לי מינימום זמן ,כדי שאספיק להגיע כמו שתכננתי, כמה דקות לפני שתיים.

מהעבר השני של הכביש חיפשתי את האופנוע שהוא נוהג להחנות בכניסה. היו שם כמה אופנועים, שהמרחק מהם איפשר למוח שלי לשטות בי לחשוב, שאולי שלו הוא אחד מהם, כדי לדחות עוד קצת את ההבנה, שהוא לא שם. עברתי את הכביש והתקרבתי אופנוע, אופנוע ואף אחד מהם לא התקרב בכלל להראות כמו האופנוע שלו. "הוא לא כאן", הכרתי בזה שאני צריך לשנות את התוכנית והתחלתי ללכת לכיוון החניון, שהוא מחנה את האופנוע והרכב שלו, כשהוא חוזר לאכול צהריים בבית של ההורים, מרחק רבע שעה הליכה.

כשהגעתי לחניון עליתי לקומה הרביעית על הגג. הרכב שלו עמד במקום. הסתכלתי פנימה לתוכו ולא היה שם דבר שיכול להסגיר מה עבר עליו עד עכשיו או איפה הוא יכול להיות כרגע. לצידו לא היה שום אופנוע וגם אחרי שחיכיתי כמה דקות, הוא עדיין לא הופיע להחנות את האופנוע וגם לא מתחת לבית של ההורים בשכונה, שנמצאת מעברו השני של הכביש

דילגתי כמה וכמה פעמים בין החניה מתחת לבית לבין החניה בחניון, בודק אולי פספסתי משהו. אולי אני טועה במספר הבניין, או אולי הוא הגיע עכשיו. שום דבר לא הסגיר היכן הוא יכול להיות. גם התקווה למצוא אותו בחדר הכושר, מרחק 20 ד' הליכה משם, התנפצה מהר מאוד. וכבר הגיעה השעה ארבע וגם ארבע וחצי, שזה הזמן שבו נגמרת ההפסקה והוא חוזר ללימודים. וגם כשחזרתי לכניסה של האקדמיה, רעב ומזיע, עדיין לא היה אופנוע או סימן לאיפה הוא יכול להיות.

כל דקה שעברה חזקה את המחשבות, שכמה טיפשי זה היה להגיע לכאן ובטח הוא נמצא עכשיו עם מישהו אחר. כבר חשבתי לסמס לו ולשאול אותו איפה הוא ולהודיע לו שאני כאן, אבל החלטתי להתאפק ולדבוק בתוכנית ולא להרוס אותו עם זמן לבהלה.

אחרי שעתיים וקצת של הלוך ושוב בחיפושים אחר אופנוע, התעייפתי וחזרתי לדירה לאכול משהו ולנוח בתקוה שבערב משהו ישתנה.

בשעות שחלפו חשבתי שמהצד אני נראה משוגע ועדיין אולי עדיף לי משוגע, כי נורמלי לא ממש עובד לי. וכל הדיון על משוגע או לא, היה ניסיון מוצלח להסיח את דעתי מהתמונה שלו מחובק עם מישהו אחר, שהכאיבה לי בכל הגוף, בכל פעם שהופיעה השאלה "איפה הוא נמצא עכשיו?".

בתשע בערב הלכתי שוב לבית שלו. "הוא בבית", אמר לי האופנוע, שחנה במאונך למדרכה וברגע אחד צמצם את המרחק בינינו ממחשבה למציאות.

"שלום״, שלחתי לו מהרחוב הודעה בוואטסאפ.

״אני לא בסדר, עזוב אותי״, הוא ענה.

״רד, אני אתן לך חיבוק״. הצעתי לרכך את המציאות.

״אני לא מאמין לך. איפה אתה״ הוא שוב שאל.

״למטה״, עניתי.

כל היום הפחדתי את עצמי שהוא כבר במקום אחר, שהוא לא ירצה לראות אותי. שהוא יבקש ממני ללכת, אבל במקום זה אחרי דקה וחצי הוא הופיע למטה מולי. במשך דקה שלמה הבכנו את עצמנו מחובקים ובוכים, עד שהוא הציע שנזיז את המבוכה לספסל צדדי.

על הספסל הוא סיפר שהוא הפסיד עבודה שהוא חיכה לה במשך כמה חודשים ועד כמה הוא מאוכזב, כועס ועצוב. ושוב התפעלתי מכמה האדם הזה מרשה לעצמו להרגיש.

"מה אתה עושה כאן?" הוא שאל.

"אני כאן כי אני רוצה שנבנה את האמון בינינו ונקים חיים משותפים, אני מאמין שאנחנו יכולים", עניתי בביטחון גמור, בתקווה שחלק מזה יידבק גם בו.

" לך, אני חוזר לבית שלי", הוא הודיע ולמרות שהכרתי את הדרך שלו להגיד הפוך ממה שאני רוצה, כדי לבדוק אותי, לא ניסיתי לשכנע וקמתי איתו מהספסל חזרה לבית שלו, מאפשר לעצב על שהגעתי מאוחר מדי להשתלט עליי ובכיתי את עצמי מול כל השכונה.

"למה אתה בוכה?", הוא שאל.

"כי איבדתי אותך", השבתי. מנסה לעמוד בין מכוניות, כדי לצמצם את כמות הקהל.

אחר כך אני לא לגמרי זוכר, אם הוא עלה לרגע ומיד ירד או שהוא נשאר למטה, אבל אחרי כן הוא הציע שנלך ביחד לדירה ששכרתי.

באמצע הדרך הוא חיבק אותי חזק מאחור.. "ברור שאני רוצה לחיות איתך כל החיים", הוא הצהיר,

ושימח אותי מאוד, שחזרתי להרגיש את המגע שלו עליי.

"אתה זוכר שכשהוא חי איתך הוא מדי פעם נבהל?", ההיגיון שלי שוב ניסה להפחיד אותי שוב ולהשבית לי את השמחה.

"כן. אבל החלטתי שנשארה לי רק שנה אחת לחיות. זוכר?

אז כל עוד נדמה לי שזה מה שאני רוצה, אני מעדיף להיות ולחיות כאן, מאשר להמית את עצמי מפחד במקום אחר".

הסוד

לפני כמעט ארבעה חודשים עוד הייתי בתל אביב. שבתי לארץ אחרי תקופה דומה, בה הייתי חלק ממערכת יחסים אלימה עם בחור ספרדי בספרד. הרגשתי מובס, שכל מה שרציתי נלקח ממני או זה אני שהרסתי בעצמי. חשתי ריקנות שהתבטאה בחוסר עניין כלפי מה שמסביבי ואפס מוטיבציה לגבי מה אני רוצה לעשות עכשיו, מה הדבר הבא? הדרייב היחיד שחוויתי הוא צורך עז לזוז, להסתובב. המחשבה של להתחייב כרגע למקום שיש בו ארבע קירות, חנקה לי את האוויר. חזרתי לדירה של ההורים ואת המזוודה לא העזתי לפרק, בשיחת לילה אמא שלי דברה איתי על זה שצריך "להתמסד", בעודי מדמיין את לוח הטיסות הקרוב, בתקווה למצוא משהו שיוצא כבר הלילה. בהמשך היא גם פנתה לי מדפים, בתקווה שארים את הבגדים מהרצפה לארון. "אני כאן רק לשבועיים", הזכרתי לעצמי. בר מצווה לאחיין שלי ופסח וזהו, חשבתי לעצמי. אבל לכלב שלי היו תכניות אחרות והוא חטף דלקת חריפה בכל חלקי המוח וקרס לי מול העיניים.

לרגע חשבתי שאני זה שגרמתי לו לחלות וכמעט למות עם הרצון שלי לצאת למסע עם עצמי. יש משהו די יהיר ומגלומני לחשוב, שיש בכוח המחשבה שלנו לגרום לארועים לקרות. זאת הסיבה שאני לא ממעריצי ״הסוד״ למשל. יש משהו מסוכן בלומר לאדם, שיש לו כוח לגרום לדברים טובים לקרות עם המחשבה שלו. כי אם אתה יכול להאמין, שלעצם המחשבה שלך יש כוח לגרום למשהו טוב לקרות, אז אתה יכול להאמין שלמחשבה שלך יש כוח לגרום גם לדברים רעים לקרות ומשם הדרך להניח על הכתפיים שלך את כל צרות העולם או לאפשר למישהו להניח על כתפיך את כל צרותיו שלו, היא חלקה.

"תגידי לי שלא אני עשיתי את זה", סימסתי לחברה כשהמתנתי בבית החולים לתוצאות הבדיקות.

״דברים רעים זה משהו שקורה סתם, אתה רק יכול לעזור לו לעבור את זה״, ענתה לי חברה, שדואגת לשמור עליי, כשאני נותן יותר מדי קרדיט לעצמי..

לשמחתי, למרות הקריסה המהירה. מייקל הכלב שלי החליט להיאחז ולהיאבק על חייו, מה שאומר שהטיפול בו התארך והתארך ושבועיים הפכו לחודש וחודש לחודשיים ועדיין הרצון לצאת למסע רק בער בי יותר ויותר. כילד הדאגה העיקרית שלי היתה, כמה פעמים אני אראה עולם ובפעמים, שהיתה לי הזדמנות לעשות את זה, הצלחתי להבהיל את עצמי מספיק, מהמחיר שאני עלול לשלם בהמשך, כדי לקבור את החלום. מהאפשרות למשל, להגיע לגיל 30, בלי עבודה או תואר. אז נרשמתי מיד ללימודי תואר שהציונים שלי הספיקו בשבילו והתחלתי לעבוד בסלקום כמו חברה טובה שהתקבלה לשם חודש קודם לכן. עכשיו אני עוד רגע בין 40 ומסתבר שאפשר לנסות לשכוח חלומות, אבל הם לא שוכחים אותך ובכל גיל אפשר להלחיץ את עצמך מספיק, מהסיכון לבחור בדרך שלך, ולברוח למה שכולם עושים.

לצידו של הרצון לצאת למסע לא הצלחתי לראות בעזיבה שלי את מערכת היחסים ניצחון שלי. הרגשתי שאיבדתי משהו, שהפסדתי את הסיכוי היחיד שהיה לי לאושר. שלמרות הכל, הוא עדיין חסר לי.

לא העזתי ליצור איתו קשר, ועדיין חיכיתי וקיוויתי שהוא יגיד משהו בעצמו. 356,424 אלף פעם בדקתי אם הוא אונליין בוואטסאפ. עוד יותר מזה פעמים, חשבתי על מה הוא עושה עכשיו ובידיים של מי הוא נמצא כרגע. ברגעים שכבר לא יכולתי יותר להתמודד עם המחשבות עליו, שלחתי הודעה. אני אדם חזק, אז זה קרה רק פעמיים. בשניה קיבלתי ממנו תשובה ״אתה? אתה לא אוהב אף אחד״, כמענה ל״אני אוהב אותך״ ששלחתי.

הסתרתי מעצמי ומהעולם שלא ויתרתי על הרעיון, שעדיין נוכל להיות זוג. שהכי הייתי רוצה לעשות את המסע הזה יחד איתו ולא לבד ושהביחד האינטנסיבי של מסע כזה, יבנה אמון חדש שלא הצלחנו לבנות ביחד עד היום. ידעתי מה תחשבו עליי ומה אני אחשוב על עצמי, אבל המסע הזה כולו, נולד, כדי למצוא את הדרך לרצות את עצמי ולא רק את כל העולם ואני צריך לגלות אחת ולתמיד איך אני עושה את זה, גם כשיש לידי עוד מישהו.

בוקר אחד קיבלתי ממנו טלפון מפתיע שנפתח ב״מה אתה רוצה ממני? תפסיק לכתוב לי הודעות״, שמעתי את הקול שלו נובח עליי מהצד השני. ״שלחתי שתיים, האחרונה היתה לפני שבוע״, ניסיתי להחזיר את שנינו לעובדות. ״אתה כותב לי שאתה אוהב אותי. אתה רוצה שנחזור״, הוא התעלם. ״מי אמר שאני רוצה שנחזור?״, ניסיתי לא להסגיר את עצמי כל כך בקלות בתקווה שאשמע שהוא דווקא כן ובשביל זה הוא התקשר. ״אהה, אתה לא רוצה שנחזור? הבנתי!״ הוא נבהל וניתק.

למרות השיחה המוזרה, הבנתי שלמרות שהוא לא ממש אמר את זה, הוא באותו מקום כמוני, והוא רצה לבדוק אותי. כעסתי על זה ששיחה כזו מספיקה לי, כדי לשמוע שאוהבים אותי, למרות שאני צריך תרגום בגוף הסרט. אבל זה באמת הספיק לי באותו הרגע. הבחור שאני אוהב לא יודע להגיד את זה בשום צורה אחרת, בלי לדעת איפה אני ומה קורה איתי עכשיו.

הרגשתי אבוד. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי ואיך.

יומיים אחרי בערב, חברה אחרת הצליחה לחשוף אותי. "חזי, אתה עדיין רוצה אותו?" היא שאלה אותי ישר לתוך הלב. "אני לא יודע" עניתי את התשובה שאני נוהג להשתמש בה, כשאני מפחד מהמשמעות של להגיד כן או לא. "לא יודע, זה עדיין כן" היא זרקה אותי מהגדר. "עם כל אחד תצטרך להתמודד עם לדעת לדבר את עצמך. אתה רוצה שזה יהיה איתו או אתה מסוגל לשחרר אותו ולהזמין מישהו אחר" היא קשתה עוד יותר. "אני רוצה שזה יהיה איתו", שמעתי את עצמי עונה ואת כל המשמעויות של מה שאמרתי עכשיו. אחר כך דיברנו על החלק שלי במערכת היחסים. על זה שאני נבהל מהתגובות שלו ונסגר, זה נראה שאני מסתיר משהו ועל זה שעדיף שאלך להתמודד עם זה מולו, מאשר להיתקע במקום ולחכות שמשהו יקרה. להתמודד, לדבר מבלי להסתיר או לברוח, עד שנמצא את הדרך לתקשר או עד שתצא לי הנשמה ואוכל לרצות לעצמי משהו אחר.

בלילה, בדרך הביתה על הכביש לתל אביב בחזרה מגדרה, חשבתי על זה שמסע של למצוא מחדש את מה אני רוצה, צריך להתחיל איפה שנראה לי שאני רוצה, גם אם זה מבהיל..

בבוקר כבר הייתי עם כרטיס טיסה ועוד יום נוסף לקח, כדי שההורים, שלי יציעו שמייקל יישאר איתם בבית, שאחריי, זה היה הפתרון הכי טוב עבורו

וככה נסעתי חזרה להתמודד עם מה שחשבתי שהנשמה שלי רוצה,

גם אם המשמעות של זה היא, לגלות שמה שהיא באמת רוצה, זה למות.